כהורים אנחנו ממש אבל ממש רוצים שיהיה לילדים שלנו טוב, שיהיו מאושרים, שיהיה להם כייף ...
(הבנתם את הרעיון, נכון? )
אז, ככאלה שזאת המוטיבציה הפנימית, הכוונה החיובית. מה הרבה פעמים אנחנו עושים, כשהילד שלנו מספר לנו אירוע או חוויה שבה נשמע שהוא בדיאלוג פנימי או אפילו בקונפליקט של מה נכון לעשות ...
ב"אדלריאנית" קוראים לזה הורה "כבאי", הורה שרוצה "לסדר" לילדיו את העניינים
(מזכירה לכם ממקום ממש טוב. כן?!)
כשאני אומרת הורה כבאי למה בעצם אני מתכוונת? להורה שאומר לילדו מה לעשות
וכשהורה אומר לילדו מה לעשות, מה אז קורה לילדו לדעתכם? נכון...
- זה מחליש את הילד כי הוא בעצם מבין שאתם יודעים מה לעשות והוא, לא!
- אתם גם הופכים אותו לילד שתלוי בכם ובעצות שלכם.
- ואפילו גם מגבילים אותו, מגבילים אותו לחשוב, מגבילים אותו לפתור קונפליקטים ומגבילים אותו בהתמודדות שלו עם מציאות בלתי רצויה. וגם מגבילים אותו בכך שאתם נותנים מענה מהניסיון והידע שלכם, שהוא לא בהכרח מתאים למי שהוא.
אז .. דמיינו לרגע סיטואציה שבה אתם מנהלים שיחה עם ילדכם, והוא מספר לכם על התלבטות מסוימת, קושי שחווה, קונפליקט שאינו יודע כיצד לפתור.
ואתם, כהורים נהדרים שממש רוצים שיהיה לו טוב, מקשיבים בקשב רב, מסתכלים עליו במבט חם ומלא אהבה והערכה ו...מתחילים לשאול שאלות
וככאלה ששואלים שאלות טובות ומקדמות אתם בעצם מעניקים לו
- תחושת ערך כי אתם בהקשבה מלאה, מגלים עניין וכך הילד מסיק שהדברים שלו מעניינים וגם חשובים.
- אתם מאפשרים לו לחוש תחושה נפלאה של עוצמה, כי אצלו הידע והיכולות
- וגם מאפשרים לו חופש לפעול, מוטיבציה ואופטימיות כי אצלו הידע והכוחות וגם הבחירה באיך הוא בוחר לפרש ולפעול בתוך הסיטואציה.
אז ככאלה אתם הופכים מהורים שנמצאים בסוכת המציל, הורים "כבאים" להורים "בנאים".
הורים שבונים ומבססים קשר ממקום של שוויון ערך, ממקום של לסמוך על ילדכם שיידע להשתמש בכישורים, בתבונה ובידע שאסף לאורך השנים.
בהצלחה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה