אוגוסט 18, 2019

היא נכנסה הביתה שקטה מידי ביחס למי שהיא בד"כ... הבטתי בה והיא הסיטה את מבטה שלא אראה את פניה.. בחושיי הבנתי שהיא פגועה. הצעתי ארוחה. סירבה ונכנסה לחדרה.
בחדר חשוך ישבה לה שעות ואינה הסכימה לדבר.. ואני הצעתי לה חיבוק, הכלה, "עיניים טובות" וכמובן שיחה על מה שהיה והוספתי, רק כשתהיי מוכנה בובי ותרצי לשתף אותי אני כאן איתך ובשבילך.
ובאמת לאחר מס' שעות שלה עם עצמה... התיישבתי על מיטתה וכך זה התחיל...
זה כמעט לא היה כלום. כמה מילים "שנזרקו" באוויר במסדרון בי"ס...
מהמילים האלו הבנתי שלא "ראו" אותי שם. לא חשבו עלי, לא לקחו אותי בחשבון. שמו את הצרכים/ רצונות שלהם לפני אלה שלי. וזה גרם לי לתחושה קשה, אני ממש התכווצתי..נעלבת ומאוד מאוכזבת.
כך היא סיפרה ... ואני הרגשתי איך אני מתכווצת איתה, איך ליבי נחמץ איך אני לרגעים חשה את העלבון שלה יחד איתה!
ואז גם נזכרתי בעצמי פעם מזמן שגם אני הייתי ילדה וכך סיפרתי לה
כשהייתי ילדה והייתי די נפגעת ונעלבת בקלות, למדתי מהר מאוד שהיכן שקשה מעליב ופוגע פשוט הולכים לבלי שוב.
שנים הייתי מכניסה את הכאב עמוק פנימה בלב, ושם "השד" היה משתולל. ככה חופשי ללא רסן ומבחוץ מבחוץ הכל היה נראה כאילו כרגיל, כאילו כלום לא קרה. (רק יחידי סגולה ידעו לנחש על מה שמתחולל מבפנים).
וגם כדי להצדיק את התנהוגתי זו, סיפרתי לעצמי סיפור סיפור שתאם "בול" את האסטרטגיה שפיתחתי והייתי אלופה בה. אם מישהו מעליב/ פוגע בי, אז אין לו בעצם מה לעשות בחיי. והכי פשוט זה לקום וללכת (תלמה בר אב בספרה המצוין מציינת זאת כאסטרטגיה הראשונה במס' כשאנו פוגשים במציאות שאינה רצויה לנו - "לנתק ולהתנתק" - (כן כן כשנחשפתי לפני שנים לספרה מהר מאוד מצאתי את הדבר המוכר לי כ"כ שליווה אותי שנים. בבגרותי לעיתים רחוקות אני בוחרת להשתמש בה).
את התובנה המשמעותית שלי בנושא עלבון קיבלתי בזכות עלבון "קשוח", מר ממש מחברה טובה. שלרגע גם עליה רציתי לוותר.. ומזל שלא ויתרתי 🙂
כדי לסלוח ולהמשיך בחברות זה "אילץ" אותי לעשות "עבודה"
אז כמה תובנות שזיקקתי מתוך "העבודה" שעשיתי
אנחנו נעלבים בד"כ כשלא "סופרים" אותנו, כשלא מתייחסים אלינו, כשלא רואים אותנו וגם כשלוקחים אותנו כמובן מאליו.
ומתי עוד אנחנו נעלבים? כשדוחים אותנו (באהבה, בחברה, בעבודה, בתחושת השייכות). זה נשמע כאילו אומרים לנו: "אתם לא שווים מספיק בשבילנו".
ומתי עוד? כשאומרים לנו דברים שגורמים לנו להרגיש "קטנים" ולא מוצלחים. נמוכים בסולם החשיבות .
ז"א האגו הוא שנפגע, המנגנון שפיתחנו כדי לשמור על תחושת הערך העצמי שלנו.
האגו שומר על המקום "השמור", הרגיש ביותר שלנו.
וכך ככל שאנחנו מרגישים פחות "בטוחים" מבפנים, כך אנחנו מפעילים יותר אגו, שישווה ללא הרף את עצמו עם אחרים וזאת כדי לאשר את מקומו/ מקומי בסולם, שהוא- אני ראויה ובמיוחד כדי לא להרגיש עלובה.
והנה המסקנה המשמעותית שגרמה וגורמת לי להתהלך בעולם ביתר קלילות. ככל שאנחנו יודעים ומכירים בערכנו העצמי, מעריכים ושמחים על מי שאנחנו בדיוק כמו שאנחנו זה נפלא ומבורך,וכך השימוש באגו הולך ומתמעט.
לא, אנחנו לא חייבים להוכיח שאנחנו יודעים יותר, צודקים יותר, אהובים יותר.
מותר: לא להיות נחשבים בעיני אחרים, לא "נספרים" ואפילו לא "נראים".
כשאנחנו יודעים שאנחנו חשובים ומשמעותיים כפי שאנחנו, אנחנו יכולים פשוט לנוח.
ומאז אותי אירוע משנה חיים ואסטרטגיה, בכל פעם שנעלבתי, הצצתי רגע פנימה, מיינתי רגשות וזיהיתי שמדובר בעלבון, ולא במשהו אחר.
אמרתי לעצמי כן... ותודה. תודה אגו יקר שרצית לשמור ולהגן עלי, ובאמת שאני יכולה לשמור על ערכי לבד, תודה ! והמשכתי הלאה...
מעיין שלי ברגע של עלבון... האסטרטגיה שהוא פיתח 🙂 


אין תגובות:

פרסום תגובה