ויק חרש

מכירים את זה שכולם טובים יותר, יפים יותר, מוצלחים יותר, יצירתיים יותר ובקיצור יותר....
איכשהו תמיד קל יותר ולא מקדם בכלל :-( להסתכל על עצמנו בעיניים ביקורתיות ולא אוהדות בכלל
ועל האחרים בעיניים טובות.
אחחחח אילו יכולתי לברוח, ממש לברוח שלא יגלו את הבלוף ... שלא יגלו את החלקים שאני מסתירה ממש טוב... מכולם
כן, נכון יש לי יכולות, איכויות וגם דיעות
וגם גיליתי שכדי להצדיק את היותי נהדרת, מקצועית, איכותית, חכמה ... אני עובדת ממש קשה או דוחה עד אין קץ את הרעיון, המשימה עד שזה ממש מתפרץ ממש מתוכי ובלתי נשלט.
כשמחמיאים לי קשה עד בלתי אפשרי להסכים ולקבל
ופשוט לומר תודה.

עד ש... כן, עד שהבנתי את האסטרטגיה, את הרווחים שיש לי מהיותי "צנועה"
שמוכנה לעבוד ממש קשה רק ש... לא יגלו את השקר.

כמאמנת ומנחה אני יודעת שברגעים מסוימים התחושה הנוראית של
"אני לא מספיק שווה/ טובה/חכמה" אינה פוסחת כמעט על איש.

כשהכרתי את כל החלקים בתוכי הטובים והפחות, הנחוצים והפחות, "הסקסיים" ואלה שפחות כשבאמת קיבלתי אותם ועשיתי איתם "שלום" והבנתי שכל החלקים הם אני
היפים יותר והיפים פחות
המחמיאים יותר ואלה שפחות
כן... הם כולם אני

אז יכולתי "לשחרר" את הכבלים ולשחרר את קולי לעולם בלי לחשוב איך זה נראה ואולי זה לא רלבנטי ובטח אחת מהממת אחרת עשתה את זה קודם ובלה בלה בלה שעייף אותי מאוד וגרם לי לתחושות מאוד לא נעימות והכי מתסכל זה גרם לי לקיבעון.
למדתי שמהבלוף שאני לכאורה, אחרים מקבלים ערך
אז.. כל פעם שהקול הזה מגיע לבקר במקום לוותר לו אני בודקת עם עצמי מה אחרים יקבלו מזה... למשל שאכתוב את הפוסט הזה.

מוקדש לכל אלה שחושבים שהם לא מספיק